לאחרונה פרסם ביהמ”ש המחוזי את פס”ד ע”מ 1221-04 חיננזון (להלן- “המערער“) נ’ פשמ”ג, פסק הדין עסק במספר סוגיות, במסגרת מבזקנו זה בחרנו להתמקד בשתיים מהן.

האחת, משמעותו ותוקפו של הסכם פשרה בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין ע”י בית המשפט.

השנייה, האם רשאי המערער לפרוס את קרן החוב, קרי, הפרשי השכר ששולמו למערער במסגרת הסכם הפשרה, על פי סעיף 8(ג)(1) לפקודה?

מבלי להרחיב ביתר עובדות המקרה, בעניין המחלוקת שבין הצדדים בדבר סיווג הסכומים שקיבל הנישום, קבע ביהמ”ש כי הסכום אינו מהווה פיצוי עבור הלנת שכר ומשכך אינו פטור ממס.

בסוגיה הראשונה, ביהמ”ש אינו מייחס משמעות לסיווג התקבול במסגרת הסכם הפשרה מהנימוק שהסכם פשרה למרות שקיבל תוקף של ביהמ”ש, אינו מהווה פסק דין המחייב את רשות המיסים!!!

ובלשון ביהמ”ש:

“אין בפסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה אשר רשות המיסים אינה צד לו, כדי לשלול מהמשיב את יכולתו לבחון את המהות האמתית של עסקת הפשרה לצרכי מס, לבחור לסווג את העסקה בשונה מהכותרת המשפטית שבחרו הצדדים לכנותה או להפעיל את סמכותו בבחינת העסקה בכלים אנטי תכנוניים אחרים.”

ראשית נציין בעניין זה, כי בכל הכבוד לקביעת בית המשפט, הרי עיניה של סמכות שיפוטית “שזפו” את הסכם הפשרה ואישרו אותו, וזאת לאור היכרותו המעמיקה של בית המשפט עם עובדות ונסיבות המקרה. ביטול הכרעתו של בית המשפט הגם שהושגה בדרך של פשרה, מטיל לדעתנו דופי בהחלטת בית המשפט באשרו את ההסכם. וכי כל רשות מרשויות המדינה מחויבת לקביעות בתי המשפט, בין אם בדרך של פסק דין ובין אם מדובר בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין.

נציין לדוגמא כי גם בקובץ הפרשנות לעניין סעיף 9(7א) לפקודה, עמדת הרשות כי יש לקבל ולסווג תקבולים בהתאם לפסיקת ביהמ”ש, לדוגמא: לעניין מענקי פרישה.

לשיטתנו אין מקום להבחין בין הסכם שנעשה בין הצדדים ורק קיבל תוקף של פסק דין לבין פסק דין, שבו רשות המיסים מחויבת לקבל את תוצאותיו. בהזדמנות זו נציין כי לדעתנו, גם פסק בורר או הסכם פשרה שקיבל תוקף ע”י בורר כמוהו כפסק דין לכל דבר ועניין ויש לקבלו ככתבו וכלשונו, שכן גם במקרה הזה יש גורם חיצוני הנותן את פסק הדין ואין מדובר בהסכם בין הצדדים גרידא.

בסוגיה השנייה, קבע ביהמ”ש שהמערער אינו עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 8(ג)(1) הקובע כי, ניתן לפרוס הפרשי שכר כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים.

• פריסה לשנים שאליהן מתייחסים הפרשי השכר.
• עד שש שנות מס המסתיימות בשנה שבה התקבלו הפרשי השכר.

במקרה דנן, הפרשי השכר מתייחסים לשנים 1982 – 1987 השנים שבהם עבד המערער, והם התקבלו בידי המערער רק בשנת 1998 המועד שבו התקבל פסק הדין ולפיכך, קבע ביהמ”ש  שלא ניתן לפרוס!!!

עוד מוסיף כבוד השופט אלטוביה:

“המערער לא הציג כל בדל פרשנות חלופית לסעיף שתאפשר לקבל גישתו כי המשיב רשאי לייחס את הפרשי השכר לשנים 1993 – 1998.” (ההדגשה אינה במקור א.ח.א).

לדעתנו פסק דין זה מדגיש את העיוות הקיים בחוק. שכן, לא ייתכן שבגלל שעובד הנמצא בסכסוך עבודה המתנהל בביהמ”ש ומקבל פסק דין מספר שנים אחרי, תישלל ממנו הזכות לפרוס את הפרשי השכר. והכל מאחר שלקח מספרשנים עד למתן פסק הדין.

יתרה מזאת, לדעתנו לא צריך להיות הבדל לעניין הפריסה בין הפרשי שכר לבין פריסה של מענקי פרישה או פדיון ימי חופשה אשר נפרסים למשך תקופה שלא תעלה על 6 שנים ממועד התקבול ללא קשר לשנות העבודה בפועל, אלא רק למספר שנות העבודה.

בהקשר זה נציין שוב את חשיבות סיווגו של הסכום המשתלם, שכן אילו היה מדובר בסכום ששולם כמענק פרישה או פדיון ימי חופשה ולא כהפרשי שכר ניתן היה לפרוס אותם.

לדעתנו, טוב יעשה המחוקק אם יתקן את העיוות שבסעיף, ועד שזה יקרה אנו קוראים לרשות המיסים לא ליישם את פסק הדין בהקשר זה, כפי שעשתה במספר פסקי דין שביניהם פס”ד פינהר לעניין סופיותשומהוההכרהבהפסדים (ראו חוזר מ”ה  9/96  בו פרסמה הרשות כי אינה מיישמת את תוצאות פס”ד).

ארצי, חיבה את אלמקייס פתרונות מיסוי בע”מ.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו”ח (משפטן) ישי כהן ולרו”ח ענת דואני ממשרדנו.

כל האמור בתשובתנו זו אינו מהווה חוות דעת, מדובר בסקירה בסיסית של הוראות החוק והפסיקה בהתאם לנתונים הבסיסיים אשר הוצגו בשאלתך.

אין האמור בתשובתנו מכדי להוות ייעוץ משפטי, לצורך חוות דעת בנושא, לצורכי הסתמכות הינך מוזמן לפנות למשרדנו.