עבודה חלקית של עובד עצמאי אינה מזכה בדמי תאונה

מח’ מיסוי אליוט ארצי את חיבה פתרונות מיסוי בע”מ

רקע חוקתי

בהתאם לפרק ו’ בחוק הביטוח הלאומי (להלן: “החוק”) כל תושב ישראל בין גיל 18 לגיל הפרישה מבוטח בביטוח נפגעי תאונות (שאינן תאונות עבודה).

“תאונה” – “אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאובדן כושר התפקוד”.

מבוטח שאירעה לו תאונה, בין בישראל ובין בחוץ לארץ, יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן שבו הוא נמצא בישראל ואבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי.
אובדן כושר תפקוד לעובד שכיר או לעובד עצמאי מוגדר בתקנה 1(1) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות) – מי שעקב התאונה אינו מסוגל לעבוד בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת.
ביום 12.9.2013 פרסמנו את מבזק מספר 513 בעניין פסק דין נורית ענתי שבו קבע בית הדין הארצי כי המבוטחת זכאית לדמי תאונה חלקיים למרות שהמשיכה לעבוד בחלק מעיסוקיה שלא דרשו מאמץ גופני.

תמצית עובדתית

המבוטח עבד כירקן עצמאי בחנות שבבעלותו. ביום 8.2.2014 נפגע בתאונת אופניים (לא במהלך העבודה) ולא שב לעבודתו מיום התאונה עד ליום 22.2.2014. בעד התקופה הזו הוא קיבל דמי תאונה כחוק.

מיום 23.2.2014 ועד יום 29.3.2014 המבוטח הגיע לעבודה ונכח בעסק כשעתיים בלבד כל יום, על מנת לשמור על העסק “חי” כדבריו.

לטענתו, בהיותו בעל עסק עצמאי הוא לא יכול היה להתעלם מעבודה שיש לבצע מול ספקים, לקוחות וכדומה. מיום 30.3.2014 הגדיל את שעות הנוכחות בעסק ל-4 שעות ביום, וגם אז לטענתו לא ביצע את העבודה הפיזית הרגילה אלא רק נכח בעסק כדי לשמור על העסק והיה בקשר טלפוני עם לקוחות וספקים.

לטענת המבוטח, רק ביום 4.5.2014 חזר לעבודה פיזית באופן חלקי.
אשת המבוטח הגישה תצהיר כי היא עובדת שכירה בעסק כקופאית, ותמכה בגרסת המבוטח כי הגיע לעסק לשמור עליו שלא ייסגר.

המבוטח תבע מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) דמי תאונה. תביעתו נדחתה, ובשל כך הגיש תביעה לבית הדין.

לטענת המבוטח, המקרה שלו דומה למקרה בפרשת ענתי, פסק דין בבית הדין הארצי (עב”ל 41669-02-12, מיום 1.9.2013), שם המבוטחת נפגעה בתאונת סקי ושבה רק לאחת מעבודותיה בעבודה חלקית אשר לא דרשה מאמץ פיזי, ובית הדין הארצי אישר לה תשלום דמי תאונה חלקיים.

לטענת המל”ל, יש לדחות את התביעה מאחר והזכאות לדמי תאונה היא רק אם אבד למבוטח כושר התפקוד וכן שהמבוטח לא עסק למעשה בעבודה כלשהי.

דיון והחלטה
בית הדין דחה את התביעה מהנימוקים הבאים:

סעיף 151(א) לחוק קובע מפורשות שהזכאות לדמי תאונה תחול רק אם המבוטח לא עסק למעשה בעבודה כלשהי.

תקנה 1(1) לתקנות קובעת שמשמעות “אובדן כושר התפקוד” היא שהמבוטח אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת.

בהתייחסו לפסק דין ענתי מציין בית הדין כי הפרשנות שנתן בית הדין הארצי באותו מקרה חלה “רק בנסיבות מיוחדות בהן המבוטח עוסק בסוגי עבודות שונים ובמקומות עבודה שונים, אשר קיימת ביניהן הפרדה מהותית וברורה, וקיימים הבדלים ניכרים בהשלכות של התאונה על כושר התפקוד בין סוגי העבודות השונים”.
(נחזור ונזכיר כפי שצוין במבזק 513 כי הלכת ענתי, סוטה מלשון החוק והתקנות).

בענייננו אנו, מדובר באותו מקום עבודה ובאותו עיסוק. כלומר העובדות שונות מאלה בפרשת ענתי. חזרה לאותה עבודה ואותו מקום עבודה ולו באופן חלקי, שוללת זכאות לדמי תאונה.

בית הדין מציע לעובד עצמאי שמעוניין לבטח את עצמו למקרה דומה לרכוש ביטוח נפרד.

בשולי הדברים
בשונה מדמי תאונה שלעיל, סעיף 102 לחוק קובע שהמוסד לביטוח לאומי ישלם דמי פגיעה בעבודה מופחתים, לעובד או לעובד עצמאי שצמצם את מספר שעות עבודתו, מחמת אי כושר חלקי לעבוד, שנגרם מפגיעה בעבודה.

 

 

 

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support