מאת: עו”ד (רו”ח) מאורי עמפלי

עוד לא יבשה הדיו תחת הכרעת בית המשפט העליון בעניין ספיר (ע”א 4862/13), אשר קבעה, כי בנסיבות מסוימות יחיד יכול לנתק את תושבותו הישראלית לצרכי מס, הגם שמשפחתו הקרובה ממשיכה לגור בישראל, והנה לפני מספר ימים אחדים ניתן פסק הדין בעניין יעל צור.

במסגרת פסק הדין נדון עניינה של מערערת, אשר עזבה את ישראל יחד עם משפחתה בחודש ינואר 2006 מתוך כוונה לשהות פרק זמן ארוך במקום עבודתה החדש בהונג-קונג, השכירה את ביתה בישראל לטווח ארוך, שהתה את עיקר זמנה מחוץ לישראל והעתיקה באופן כללי את מרכז חייה מחוץ לישראל. בעלה התפטר ממקום עבודתו בישראל וילדיה השתלבו בבתי ספר בהונג קונג.

לאחר שעבודתה הופסקה במפתיע בחודש אוגוסט 2008 עקב התחלפות מנכ”ל החברה בהונג קונג, שבה המערערת עם משפחתה לישראל במטרה לעבוד בחברת צים, אשר העסיקה אותה טרם מועד עזיבת ישראל ושילמה את משכורתה בזמן שהותה מחוץ לישראל.

המערערת דרשה קבלת החזר המס שנוכה לה במקור בישראל בידי חברת צים בגין שנות המס 2006 ו- 2007,  בטענה, כי בשנים אלו נחשבה כתושבת חוץ לצרכי מס בישראל.

פקיד השומה סרב וטען, כי המערערת לא ניתקה את תושבותה הישראלית לצרכי מס במהלך השנים הנ”ל. כתימוכיןלכך הצביע פקיד השומה, כי המערערת ובן זוגה לא מכרו את דירתם, השאירו חשבון בנק ותוכניות פנסיה בישראל והמערערת המשיכה לקבל משכורת מחברת צים כתושבת ישראל (למרות התנגדות המערערת).

בפסק דין תקדימי ומנומק קיבל בית המשפט את עמדת המערערת וקבע, כי המערערת ניתקה את תושבותה כבר במועד העזיבה.במסגרת פסק הדין נוגע בית המשפט בשורה של סוגיות עקרוניות ביחס לניתוק תושבות בישראל ובפרט במסגרת רילוקיישן.

ראשית, בית המשפט מבהיר, כי החזקה הכמותית השנייה (קרי 425 ימים או יותר בישראל על פני שלוש שנים) מאבדת מחשיבותה, כאשר מועד ניתוק התושבות הנטען חל במהלך תקופת הימים. כך בעניינה של המערערת נקבע, כי למרות שהחזקה השנייה חלה בשנת 2006, אין לייחס לה חשיבות רבה, היות והיא מבוססת על ימי שהייה רבים בשנות המס 2004-2005 טרם מועד העזיבה.

שנית, בית המשפט קובע, כי אין מניעה כי לאחר עזיבת ישראל יעתיק היחיד את מקום תושבותו ממדינה למדינה.

שלישית, בדומה לעניין גונן (ע”א 477/02) חוזר בית המשפט על ההלכה, כי העובדה, כי נישום המשנה את מרכז חייו מותיר מאחוריו נכסים אינה שוללת את ניתוק התושבות. לבטח בעולם הגלובלי של ימינו כאשר נהוג להחזיק בנכסים במדינות שונות.

רביעית, בית המשפט מדגיש, כי בית המושכר לתקופה ארוכה ואינו זמין ליחיד ולבני משפחתו אינו יכול להיכלל במסגרת בית הקבע של היחיד.

חמישית, בית המשפט מקנה חשיבות רבה לבחינת כוונות היחיד ולהצטרפות בני המשפחה הקרובה במסגרת בחינת כוונתו של היחיד. בית המשפט מדגיש לעניין זה, כי כוונה ורצון להעתיק את מרכז החיים אינם מחייבים בהכרח כוונה לעזוב את ישראל ללא מגבלת זמן. בית המשפט מאותת את דעתו לעניין עובדי רילוקשיין וקובע, כי רצונו של נישום לשוב לישראל תוך תקופה מוגדרת אינה שוללת את מסקנת הניתוק ובלבד שלא מדובר בשינוי ארעי. בכך מאבחן בית המשפט בין עובדי רילוקיישן לבין סטודנט היוצא לחו”ל למטרות לימודים בחו”ל.

שישית, ביחס לחזרה לישראל, מדגיש בית המשפט, כי את מבחן מרכז החיים יש לבחון בזמן אמת, בשנות המס הרלוונטיות, ולא בדיעבד, אלא אם כן, ההתנהגות המאוחרת מעידה על כוונה קודמת.

נזכיר, כי אין זו הפעם הראשונה שבתי המשפט מכירים בניתוק תושבות הישר ממועד העזיבה. כך  היה למשל בעניין סולר (עמ”ה 7038/03). החידוש הוא בכך שבית המשפט נאות להכיר בניתוק תושבות גם בשהייה קצרה יחסית מחוץ לישראל, אשר הוסברה על ידי המערערת בשינוי נסיבות פתאומי. נזכיר, כי גישתה הקטגורית של רשות המסים, כפי שעולה מחוזר 1/2012, היא שלא ניתן לנתק תושבות בתקופת רילוקיישן הקצרה משלוש שנים (ולו לצרכי אמנת מס).

מעניין יהיה לבחון את עמדת רשות המסים בסוגיה בעקבות פסק הדין. מכל מקום, למרות הכרעת פסק הדין (ובהנחה שלא תתהפך, ככל שיוגש ערעור לעליון), שמאששת את ניתוק התושבות במועד העזיבה, עדיין יש לבחון לדעתנו כל מקרה ומקרה לגופו של עניין. לא בכדי ראהבית המשפט בעניין צור (בראשות הש’ סוקול)להעיר, כי הניידות של העובדים ממדינה למדינה בעת הנוכחית מחייבת קביעת מבחנים ברורים ופשוטים, אשר יגדילו את ודאות העובד בצאתו מישראל. פסק הדין של בית המשפט בעניין צור מהווה לדעתנו את הבסיס הראוי למבחנים אלו.