שאלה:

בעל נכס הסב אותו לאחר,  מי יחויב במס על ההכנסת שהן פרי הנכס?

תשובה:

ככלל סעיף 84 לפקודת מס הכנסה קובע כי הסבה של הכנסה או נכס, הניתנת לביטול על-פי רצונו של המיסב או של בן-זוגו, בין במישרין ובין בעקיפין, ינהגו בהכנסה כאילו היתה הכנסתו של המיסב ולא הכנסתו של המוסב (מקבל ההכנסה בפועל). הוראה זו חלה הן על הסבת ההכנסה והן על הסבת הנכס שממנו נובעת ההכנסה.

אולם על פי פרשנות מס הכנסה לסעיף 84  נראה כי מקרים מסויימים מקובל על רשות המיסים גי ההסבה הינה אמיתית ויש ליחס את ההכנסה למוסב ולא לבעל הנכס:

“לפי העיקרון שבעל הנכס הוא בעל הפרי: מי שמעביר את הנכס (מקור ההכנסה) לאחר, מעביר אליו את חיוב המס. עיקרון זה אינו יכול לשמש אמת-מידה יחידה לבחינת נושא ההסבה. כאשר מדובר בהסבה אמיתית של הפירות אל המוסב, תוכר ההסבה. החייב במס יהיה בעל הזכות לפירות ולא בעל הנכס, דהיינו כאשר קיימות ראיות מוצקות להסבה של הזכות לפירות בלי הסבת הנכס והסבה זו אינה נגועה במלאכותיות או בהפחתת מס בלתי-נאותה (ראה להלן הדיון בסעיף 86) וללא יכולת ביטול שנותרה בידי המיסב, יש להכיר בהסבה ולא לייחס את ההכנסות למיסב, אלא למוסב הנהנה מן הפירות. כך עולה מפסק-הדין בעניין זהבי[3] וכך גם נפסק בעניין לביא.[4]”

בעניין לביא המדובר באם שהלוותה לבתה הבכירה כספים לשם רכישת נכס, בתנאי שפירות הנכס (שכר-דירה) יהיו שייכות לאם לכל ימי חייה. פקיד- השומה סבר, כי ההכנסות מדמי-השכירות הן של הבת ולא של האם. בית- המשפט קבע, כי “אדם אשר מוציא מרשותו את מקור ההכנסה עצמו ומעבירו לזולת, נחשב כמי שניכר את הכנסתו, והתוצאה היא שההכנסה הנובעת מאותו מקור תהיה שייכת למוסב; ואילו במקרה שמקור ההכנסה עצמו נשאר בידי המיסב ורק כספי ההכנסה מועברים לזולת, נחשב המיסב לבעל ההכנסה, ופעולת ההסבה נחשבת לשימוש בהכנסה בלבד.” בהסתמך על הלכת בן-אבי,[5] קבע בית-המשפט, כי הבעלות בנכס יכולה לעבור בנפרד מהזכות לפירות – הזכות לפירות היא המקור להכנסה, ומשזו לא הועברה לבת, המדובר בניכור ההכנסה.

ולכן נראה כי במקרים שבהם ישנה הסבה אמיתית ושאינה ניתנת לביטול תוכר ההכנסה אצל מי שקיבל אותה (המוסב) ולא אצל בעל הנכס (המסב).